ביה"ח אסף הרופא התרשל במהלך לידת תינוק, אשר נפטר מספר שעות לאחר לידתו

            הסכסוך

1.         התביעה דנא נסבה על טענת רשלנות רפואית בתהליך לידתו של תינוק. בתמצית, העובדות הן כדלקמן: גב' מזל כחלון, התובעת 2, התקבלה ביום 27.11.1998 לחדר הלידה בבית החולים אסף הרופא, בהיותה בשבוע 37 + 3 להריונה, ובשל ירידת מים שלוותה בצירים. בשעה 18:50 הוחלט לחלץ את העובר בואקום, וכך נעשה. בשעה 19:00 נולד התינוק כאשר חבל הטבור כרוך פעמיים סביב גופו, ללא דופק וללא נשימה עצמונית. ניסיונות ההחיאה לא צלחו, והתינוק נפטר עם סימני תשניק חריף, כ-7 שעות לאחר לידתו.

2.         התובענה מעוררת שאלת חבות ושאלת נזק. בשאלת החבות, הוגשו חוות דעת מומחים: מטעם התובעים הוגשה חוות דעתו של פרופ' יוסף שנקר בתחום המילדות; הנתבעת הגישה את חוות דעתו של פרופ' איל שיף, מומחה למילדות וגניקולוגיה. כמומחה בית המשפט הוגשה תחילה חוות דעתו של פרופ' פרנסיס מימוני, ואולם משהתברר כי מומחיותו היא ברפואת ילדים ובנאונטולוגיה, מינה בית המשפט את ד"ר גולדברגר שמואל, בתחום הגיניקולוגי (ר' החלטת כב' ס' הנשיא הש' גנות מיום 17.3.2004).

3.         כמו כן, מטעם התביעה העידו התובע, התובעת, גב' שולה בן מאיר (אחות התובעת), גב' כפיר אורלי (חברה), וגב' אינס סיטרוק (אחות התובע). בשאלת מצבה הנפשי של האם בעקבות מות התינוק, העיד מטעם התובעים פרופ' שמואל פניג, מומחה לפסיכיאטריה, ומטעם הנתבעת - פרופ' שמואל טיאנו, פסיכיאטר. מטעם הנתבעת העידו גם פרופ' דן שרמן, המשמש כיום כמנהל יח' הריון בסיכון בבית החולים, וכן ד"ר יפעת וינר, אשר בעת הרלבנטית שימשה כמתמחה במחלקה ותורנית בחדר לידה. בשאלת החבות בשלב ההחיאה העיד מטעם הנתבעת ד"ר אלי היימן.

            שאלת החבות

4.                  4.                  בשאלת החבות, יש להבחין בין מהלך הלידה לבין ניסיון ההחיאה שבוצע לאחריה. עיקר הבירור הראיתי בהליך זה הוקדש למהלך הלידה, וזאת על רקע חוות דעתו של מומחה בית המשפט, ד"ר גולדברגר, לפיה "הצוות הרפואי לא עמד בסטנדרד הטיפול המקובל והסביר שהתבקש מחומרת המצב בשלבים המאוחרים של הלידה. הצוות לא איבחן את המצוקה העוברית הקשה במועד, ולא פעל לחילוץ העובר במהירות הדרושה" (ר' סיכום חוות דעתו מיום 30.12.2004).

5.                  5.                  כאמור, בענין הטיפול במהלך הלידה הוגשו חוות דעת מומחיות סותרות. מומחי הצדדים נחלקו בשאלה, מהי נקודת הזמן אשר חייבה התערבות של הצוות הרפואי במהלך הלידה. להלן תוצגנה חוות הדעת ויערך בהן דיון.

            חוות הדעת מטעם הצדדים

6.         פרופ' שנקר, מטעם התובעים, חיווה דעתו כדלקמן (חוות דעת מיום 24.10.1999):

"היות ובזמן ההריון לא נמצאו סטיות מהנורמה, לא נמצאו מומים מולדים ומצבי תחלואה כפי שהוכח בבדיקה לאחר המוות, והיות שמצבו של העובר היה תקין בהתאם לניטור בעת קבלת היולדת לבי"ח, ובעת השלב הראשון של הלידה כפי שהוכח בניטור שבוצע, יש להסיק שההפרעה בהספקת החמצן קרתה בשלב השני של הלידה ובעת תהליך הלידה. חומרת מצב זה לא אובחן בזמן, ולכן הנזק לעובר וסיבת המוות נגרמה בשלב זה. בעובדה זו יש לראות סטיה מטיפול רפואי המקובל ויש לתלות את האחריות לכך, על צוות המטפלים בחדר הלידה.

סיכום

מדובר באשה בהריון ראשון אשר סבלה ממחלת סוכרת הריונית, אשר היתה מאוזנת היטב בעזרת מתן אינסולין. האשה זכתה לטיפול רפואי ברמה טובה במסגרת ההריון. בעת קבלתה בבי"ח אסף הרופא לא נמצאה סטייה במצבה הקליני ובמצבו של העובר. ההוראה לגרימת לידה היתה מוצדקת. השלב הראשון של הלידה היה לא סיבוכים. בשלב השני של הלידה הופיעה היפוקסיה קשה, אשר חומרתה לא אובחנה בזמן, וכתוצאה מכך נולד תינוק במצב של מוות קליני, טופל, אך צוות הרופאים לא הצליח להצילו. סטיה בטיפול הרפואי של הצוות בשלב השני של הלידה יש לראות כגורם ללידתו במצב של מוות קליני ומותו של היילוד" (הדגשות בקו - במקור; וההדגשות בהשחרה - הוספו).

פרופ' שנקר מיקד את ממצא ההתרשלות בשלב השני של הלידה, בו הופיעה היפוקסיה קשה, אשר לשיטתו לא זוהתה בזמן על ידי הצוות הרפואי.

7.                   7.                   פרופ' שיף, מטעם הנתבעת, הסכים כי בשלב השני של הלידה התפתחה טכיקרדיה, ואולם סבר שניתן להגדירה כ"טכיקרדיה עוברית קלה", אשר לוותה בשונות וריאקטיביות תקינות (ע' 5 לחוות דעתו מיום 24.2.2002). לדעתו, "טכיקרדיה קלה תוך שמירת השונות והריאקטיביות אינה מהווה סימן המחייב סיום הלידה או נקיטת התערבות מילדותית דחופה אחרת". פרופ' שיף סבר, כי רק 20 דקות בטרם סיום הלידה "החלו להופיע האטות משתנות עמוקות בדופק לב העובר אשר מהוות סימן מאבחן אפשרי להיפוקסמיה והתפתחות מצוקה עוברית". לדעתו, שינוי זה אובחן כראוי, והוחלט לסיים את הלידה. פרופ' שיף הוסיף: "מרגע הופעת ההאטות בדופק ועד סיום חילוץ העובר עברו פחות מ- 20 דקות, זמן סביר לכל הדעות לפירוש של ניטור עוברי וביצוע התערבות מילדותית ראויה" (בע' 5, ס' ג' לחוות הדעת). בחקירתו ציין כי לשיטתו, רק בשעה 18:45 הפך המוניטור לפתולוגי (פרוטוקול מיום 21.5.2006 ע' 35 ש' 7).

8.                   8.                   מומחי הצדדים הגישו חוות דעת משלימות. פרופ' שנקר הפנה ל"פלט מוניטור 40843" אשר בו "ניתן להבחין בהגברת קצב הלב של העובר, הדופק הבסיסי הוא בין 170-180 אין ספק טכיקרדיה ללא השתנות או ירידה בוריאבליות. אלו ממצאים המצביעים על כך שקיימת הוראה חד משמעית שהאשה תהיה במעקב צמוד ומיוחד היות וקיימת אפשרות שיופיעו שינויים נוספים במוניטור שיצביעו על סבל עוברי" (ע' 1 לחוות דעת משלימה מיום 10.11.2003). פרופ' שנקר הסכים, כי "טכיקרדיה של העובר אינה סיבה מספקת להתערבות מילדותית מידית", ואולם היא "מהווה סיבה למעקב הדוק על מצבו של העובר ובירור סיבת הדופק המהיר" (שם). פרופ' שנקר סבר כי לפי הרישום בגליון הפעולות, לא נעשה מעקב של הצוות הזוטר או הבכיר, "ובזה יש לראות סטייה מהסטנדרט הרפואי המקובל" (בע' 2 לחוות הדעת המשלימה).

9.         פרופ' שנקר זיהה מיפנה ברישום המוניטור בשעה 18:30 או 18:33: "בשעה זו הופיעו שינויים המצביעים על סבל עוברי קשה, האטות בדופק עמוקות, תדירות. הצוות הרפואי ללא ספק פענח את המוניטור כסבל עוברי ומצא לנכון שיש מקום לילד העובר בעזרת ואקום אבל כפי שיתואר להלן באיחור ניכר" (ע' 2 לחוות הדעת המשלימה; ההדגשה  במקור). האיחור התבטא בכך שרק בשעה 18:50 הוחלט על סיום הלידה בואקום, כ- 17-20 דקות מהופעת סימנים של סבל עוברי. פרופ' שנקר חיווה דעתו: "אין ספק שזו סטייה רפואית לאור השינויים בדופק שהופיעו כבר בשעה 18:33 וחייבו הולדת העובר במהירות אפשרית... אם העובדה נכונה שהלידה היתה בשעה 19:04 או 19:11, פעולת החילוץ ארכה כ- 31 או 38 דקות בהתאמה, מאז הופעת סימני סבל עוברי, פרק זמן ארוך שיכול להסביר היטב את מצבו הקשה של העובר בלידתו" (ע' 2 לחוות הדעת המשלימה). פרופ' שנקר הדגיש כי בשעה 18:33 "לא ננקטה כל פעולה ולא נעשתה התיעצות עם רופא בכיר" (בע' 3 לחוות הדעת המשלימה).

10.        פרופ' שיף, בחוות דעת משלימה מיום 4.1.2004, חזר על טענתו, כי טכיקרדיה אמנם מחייבת מעקב צמוד ורציף, "אך לא ניתן ליחס לקצב לב מהיר עם וריאביליות שמורה... כמורה בסבירות גבוהה על מוצקה בעובר" (ע' 1). לשיטתו, "הצוות יכול לאבחן את השינויים בדופק העובר לא ברגע שהחלו, אלא אך ורק כעבור פרק זמן שמאפשר לו להתרשם מהשינויים שהתרחשו בדופק העוברי". על כן, בשעה 18:30 "הרופאים לא יכלו עדיין, בנקודת זמן זו, לצפות את השינויים בדופק שחומרתם התבהרה כמובן רק בהדרגה" (ע' 2-3 לחוות הדעת המשלימה).

            מומחה בית המשפט

11.               11.               ד"ר גולדברגר סבר כי יש להשיב על השאלה הבאה: "האם ניתן היה לאבחן במהלך הלידה את התשניק החריף שגרם לשינוי החמור במצבו של התינוק, ובכך למנוע את התוצאה הטראגית של הלידה" (בע' 6 לחוות דעתו מיום 30.12.2004). ד"ר גולדברגר ענה על שאלה זו בחיוב, על רקע ניתוח נתוני המוניטור כדלקמן (ע' 6-8 לחוות דעתו):